הנבואה ניתנה לשוטים ואפילו הם כנראה לא היו מסתכנים בלנתח ולנבא משהו שבהווייתו משתנה כל הזמן, ובימים כתיקונם עדיין מתגבש ומשנה צורה. ובכל זאת – קשה להתעלם מהשאלה "מה יעלה בגורלם של מתחמי עבודה משותפים ביום שאחרי…?"
מאת: מיכל שאול, מנהלת מתחם M-DOT במודיעין
למעלה מ- 200 מתחמים של חללי עבודה משותפים פועלים כיום בארץ. נביאי הזעם ממהרים להספיד אותם. אבל הם מתעלמים משניים מהיתרונות שדווקא עכשיו מקבלים משנה תוקף – קהילה וגמישות. עוד אחזור אליהם בהמשך, אבל רגע לפני – חשוב לדבר דווקא על מה לא מציעים חללי העבודה המשותפים ולמה.
עקב התפרצות נגיף הקורונה (COVID-19), או למעשה, כבר מתחילת השנה הנוכחית, התחלנו לחוש בשינוי כיוון ובתחילתו של שינוי תפיסתי. השוק החל לתקן את עצמו ורבים מהמתחמים החלו להעלות מחירים. זאת מתוך הבנה שבמחירי השוק הנוכחיים לא יוכלו לשרוד לאורך זמן. כך נראה גם בעת חשיפת דו"חות WeWork שהוכיחו אפס רווחיות מהיום הראשון רק חיזקה את המגמה.
המשוואה התפיסתית שהציגה "משרד בחלל משותף = חיסכון כספי ניכר עבור השוכר" החלה "לחרוק". אל החזית קודמו יתרונות אחרים של צורת העבודה החדשה, כמו "קהילה", "גמישות" ו"שירות".
שינוי בתפיסה הוביל להתפתחות חללי עבודה
זאת ועוד, התפוררות הזיקה בין המתחמים המשותפים לטכנולוגיה (ושוב – מקרה WeWork), העבירה את הזרקור למקום הטבעי שלו. חללי העבודה הם אינם תוצר טכנולוגי או סטארט אפ פורץ דרך. הם בסך הכל אבולוציה של ענף הנדל"ן (Low Tech במיטבו) אל עבר תחום חדש. תחום שנע על הציר שבין נדל"ן משרדים מסורתי לענף המלונאות או ה"הוספיטליטי". אבולוציה שמקורה בעולם העבודה החדש וצרכיו הנוכחיים. יש צורך? יש פתרון. ככה פשוט.
ובתוך כך – שוכרי משרדים המשכירים מתחמי עבודה מתארחים בו כמו בבית מלון. מזמינים מקום ומגיעים "רק עם מזוודה" (או לפטופ…), למשרד שערוך ומוכן לקבלם. ברוב המקרים גם עם פסיליטיז מפנקים ועיצוב מושקע. שלא כמו משרד להשכרה טיפוסי המושכר להם כ"מעטפת", הם אינם נכנסים לעבודות פנים ושיפוצים. ובוודאי שהם אינם מתחייבים לתקופה ממושכת. הם יכולים לעזוב בהתראה קצרה של חודש-חודשיים. מה שמקנה להם את היתרון הכל כך רלוונטי בימים כמו אלה – יתרון הגמישות. בנוסף, הם מקבלים, ערך מוסף בדמות הטבות, אירועים ושלל "פינוקים" שמציע המלון (סליחה.. המתחם).
האם הקורונה תביא לקריסת מתחמי עבודה? אם לתמצת בשתי מילים: ממש לא.
עם כל הכבוד לישיבות ה – ZOOM המשגשגות בימי הקורונה, נושא העבודה מהבית הוא לא חדש. הרי היינו שם כבר, היינו שם כשהבנו שהטכנולוגיה יכולה לגשר על פערים ולאפשר עבודה מרחוק. בפועל – המבחן הזה הוא לא חדש ועד היום גם לא צלח. אז נכון שיותר אנשים נחשפים עכשיו לשלל הטכנולוגיות המציעות שיחות וידאו, אבל אחרי ההתלהבות הראשונית, כולם מודים שלמפגש הפיזי היומיומי אין תחליף. האדם הוא יצור חברתי, הקהילה היא צורך שדובר בו רבות, וההזדמנויות שהיא טומנת בחובה רלוונטיות תמיד, מרמת הפרילאנס הבודד ועד רמת החברה הקטנה/בינונית. כשהן חורגות מתחומי המסך והרשתות החברתיות, פוטנציאל המימוש שלהן גדל עד לאין שיעור.
ובאשר לגמישות – הגמישות היא אולי היתרון המוחשי והמיידי ביותר שמרגישים עצמאים, שוכרי משרדים, בכל הגדלים, בימים כאוטיים כמו אלה. בתקופה שבה אף אחד מאיתנו לא יודע לאן ילך המשבר וכמה זמן ימשך, כולם ממהרים להוציא עובדים לחל"ת ונוקטים במהלכים דרמטיים של צמצומים והידוק חגורות, ככל האפשר. בזמן ששוכרים (שהשקיעו הון עתק בעבודות פנים במשרדים שעומדים כעת ריקים), שואלים את עצמם איך ימשיכו לעמוד בהתחייבויות שלהם – לשלם דמי שכירות, דמי ניהול, ארנונה וכו', שוכרי המשרדים בחללי העבודה המשותפים, מצמצמים את ההסכם שלהם כך שיתאים למידות החדשות או משתחררים ממנו לחלוטין במחי מייל. תוספת המחיר הקטנה שאולי שילמו בהשוואה למה שהיו משלמים במשרד עצמאי משלהם מתגלה כפרמיית הביטוח הטובה ביותר.